<h1>המאורות — ברכות</h1>
<h2>דף לז.</h2>
לחמניות. פירוש אובליאש בלעז, מתובלות, בתבלין שמערבין בהן, ומברכין עליהן המוציא. והוא דקבע עילווייהו. ובפרק כל שעה הארכתי עוד בדינין אלו על דרך דעת ההשלמה. כללא דמילתא לפי דעת רבינו יעקב ודעת הגאונים, בקרשפילץ וכיוצא בהן, שבלילתן רכה ונותנין בו שמן או משקה בעת אפייתן, אינן לחם ואין מברכין עליהן המוציא ואין חייבין בחלה. אבל אם לא נתן בהן משקה ואפאן באלפס, מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה, אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. וטריקונין וניבלש שבלילתן רכה מאד ואין נותנין משקה בעת אפייתן, אי לא קבע סעודתיה עלייהו מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש. אבל אי קבע סעודתיה עלייהו מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות, וחייבין בחלה דלחם נינהו כיון דכי קבע מברך עלייהו המוציא. ודבר שבלילתו עבה, כגון רקיקין שאופין במחבת או במרחשת שקורין פופילש, מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה, ואע"פ שנותנין בהן שמן בעת אפייתן, לפי שאינו אלא מעט להטעימן ולמהר אפייתן ושלא ישרפו מחום המחבת, ואפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. אבל בלחמניות ופרפרת שפירש רש"י אובליאש, והן בלילתן עבה, אין מברכין עליהן המוציא אי לא קבע סעודתו עליהן, דמתוך שיש בהן מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהם, ואין מברכין עליהן המוציא אלא אם כן קבע. וכן בכל דבר שאין דרך לקבוע סעודתו עליו, אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע. אבל בדבר שדרך בני אדם לקבוע עליו, צריך לברך אע"פ שלא הסב לאכול מהם כרצונו. ופרטולש וסנואש, שהם מבושלים בתוך המשקה לגמרי, אינם לחם כלל, ואין מברכין עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה מעין שלש. ויש שכתבו שמברך לבסוף בורא נפשות רבות, דומיא דפת הבא בכסנין שקורין אובליאש. ואיכא למימר דלא דמי, דהתם מפני שהם מתובלין אין דרך לאכול מהם אלא מעט כמו שכתבנו, אבל הני לא גרעי מפירות של שבעת המינין שמברכין אחריהם ברכה מעין שלש. ועוד הארכנו בדין פת הבאה בכיסנין לקמן בסמוך. ולענין חלה לדברי רבינו יעקב חייבין, ולדברי גאון פטורין, ואזלינן לחומרא. ובדינין אלו יש קצת הפרש מדעת ההשלמה, לפי מה שכתבנו במסכת פסח ראשון.
<h2>דף מו.</h2>
מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקסמיות, דלא כתיב ארחץ במים, אלא ארחץ בנקיון כתיב, כל מידי דמנקי. לייט עלה רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לק"ש אבל לתפלה בעי מהדר. פירוש דרויח זמנה. ועד כמה עד פרסה. ובהלכות גדולות פירש לתפלה, אם אינו בצבור וסמוך לו עד פרסה יוכל להתפלל עם הצבור יש לו לטרוח ללכת לשם. והני מילי לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר. וכתב ה"ר משה שמברך על נטילת ידים לתפלה, וכן כתב הראב"ד. ואם מנקה ידיו מברך על נקיות ידים. אך רבינו יעקב כתב שאינו מברך כלל, כיון דסגי ליה בכל מידי דמנקה, אלא בצפרא ובעידן אכילה, וכן עמא דבר.
<h2>דף נד.</h2>
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות. כלומר דאי מיקלע ממילא מברך, אהדורי לא מהדר. פירוש וכל שכן אבשמים, דהנאה דנפשיה הוא, הראב"ד. מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים. וכן עמא דבר. והני מילי באור ששבת, אבל באור היוצא מן העצים ומן האבנים, במוצאי שבת מברך עליו הואיל ותחלת ברייתו הוא, אבל לא במוצאי יום הכפורים, וסודרן על הכוס.
צריך לבאר האי ברכת הנר מאי היא. אי ברכת הנהנין היא, כל שעתא ושעתא דמתהני ביה לברוך. ואי לא, מאי שנא מוצאי שבת ויום הכפורים משאר יומי. ויש לתרץ דלעולם ברכת הנאה היא, ולהכי לא מברכינן עליה כל יומא, משום דכמאן דלא פסקה הנאתו הוא, דבין בלילה בין ביום צריך לאור, או לאורה או לבישול או לחמם עצמו או שאר צרכיו. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים דמי כמאן דפסקה הנאתו, כיון דאתסר ליה כוליה יומא לאדלוקי, ולכך מברך עליה ההיא שעתא. ובאור היוצא מן העצים ומן האבנים כיון דעדיין לא היה בעולם לא מקרי הפסק, ולכך אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים. וכי תימא נברך על חידושו, איכא למימר כיון דכולי יומא מוציאין אותו בברכת האור של מוצאי שבת פטרוהו. מכל מקום נראה דבעמוד שני מברכין עליו במוצאי יום הכפורים, דומיא דשאר אור דעלמא. דאפילו בשל גוים וע"ז לא אסרינן ליה אלא בעמוד ראשון. ויש חולקין על זה, דלעולם אין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא באור שהיה קודם לכן ונפסקה הנאתו ממנו מפני איסור היום, ולא מברכינן עליה אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא.
<h2>דף נו.</h2>
צריך לשהות בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה. פירוש דלא לשתמע לא למחר על לבבך, והכי איתא בפרק מקום שנהגו. ולאחר שגומר פסוק ראשון צריך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שקבלה היא בידינו דהכי אמרה יעקב כשקבץ את בניו בשעת מיתתו וציום וזרזם על יחוד השם, ושאל אותם בני שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, פתחו כולם ואמרו שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומשום דלא אמריה משה התקינו שיהיו אומרים לה בחשאי. ופירוש מקרא של שמע כתבנו בפתיחתינו.
<h2>דף צב.</h2>
ועוד מעשה בר"ג שרחץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ, אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני. מאי טעמא אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר, ורבנן הוא דגזור עלה בלילה, וכי גזור רבנן בשאר אינשי, אבל באסטניס לא גזור. וכתב הרי"ף חזינן למקצת רבוותא דסבירא להו דאנינות לילה דאורייתא, ומחזי דסבירא להו דשבעת ימי אבילות דאורייתא, וגמרי לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולאו הכין הוא מילתא, מסוגיא דפרק טבול יום ומחוסר כפורים וכו', ומסוגיא דפסחים דגרסינן התם אונן טובל ואוכל פסחו לערב, קסבר אנינות לילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן בהני סוגיאתא דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילה דהוא יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, שמעינן דלית הילכתא כאילו רבוותא. והילכך יום ראשון דוקא. דהוא יום מיתה, הוא מדאורייתא. אבל בלילה שהוא תחלת יום שני דרבנן, פירוש שיום מיתה אינו תופס לילו. שבעה יומי גופייהו לא על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן, אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. והא דאמרינן בפרק אין מגלחין אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. ההיא לא קשיא, דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבילות ברגל לדברי הכל, ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס לילו מדאורייתא, דאי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ובהשלמה כתוב, דהתם לאו באבילות שבעה אלא באבילות שלשים, כגון תספורת שהוא מן התורה שלשים יום, דכתיב בבני אהרן ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו, והוא ל' יום דכתיב ביה יהיה, ויהיה בגמטריא תלתין הוי. אלמא אבילות תספורת שלשים יום הוא מן התורה. ועלה אמרינן התם אי אבילות דמעיקרא הוא, כגון שמונה ימים לפני הרגל, אתי עשה דרבים ומבטיל ליה ומגלח ערב הרגל, השלמה, וכן כתב הראב"ד. ירושלמי הדא דתימא ברחיצה שהוא של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר. ומפרש התם כגון שעלו בו חטטין, וכן בא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר להרחיצן במים.
<h2>דף קב:</h2>
בירושלמי היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס, יניחנו לאחר המזון ומשלשן כולן עליו ומברך ברכת המזון תחלה ואחר כך על היין ובשמים ונר והבדלה. ואע"ג דברכת המזון וקידוש לא מצי עביד על כוס אחד, כדכתבינן לעיל משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, [יש לחלק בין] הבדלה לקדוש. ועוד דקידוש אפשר שיקדש על הפת, אבל הבדלה על הפת לא אשכחן כל עיקר. הילכך, [כיון שאי] אפשר, משלשן כולן לאחריו. וכי תימא והא קיימא לן אסור לטעום כלום עד שיבדיל, איכא למימר דשאני הכא שהתחיל מבעוד יום ואין מפסיקין להבדלה. והראב"ד כתב דכי אמרינן דאסור לאדם שיטעום כלום עד שיבדיל דוקא בשיש לו יין או אפשר שיהיה לו, אבל אם הוא יודע שאי אפשר להיות לו יין טועם לכתחלה.
<h2>דף קג.</h2>
וסדר הבדלה שבין שבת ליום טוב הוא יקנה"ז, פירוש יין קידוש נר הבדלה זמן. ואע"פ שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות כגון ברכת המזון וקידוש דתרתי מילי נינהו, אבל קדושא ואבדלתא חדא מילתא היא. ובין שבת ליום טוב שביעי של פסח מברך יקנ"ה, דליכא זמן.
אור של בית המדרש מברכין עליו. והני מילי דאיכא אדם חשוב דלאורה עביד, אבל ליכא אדם חשוב אמרינן לכבוד בית המדרש עביד ואין מברכין עליו. וכן כתב הר"מ. ועוד כתב ושל בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו, וצ"ע. ואית דמפרשי איפכא איכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה, ליכא אדם חשוב לאורה הוא. ולכך נהגו עכשיו שידליקו נר אחת שאוחז השמש בידו לפני החזן כשמבדיל ומברך, ואינו סומך על העששיות הדולקות לפניו בשבת דשמא איכא למימר דלכבות הן עשויות ואין מברכין עליהן, וכן כתב ה"ר משה. אבל הראב"ד כתב דאור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו, ואפילו איכא סיהרא, וכן אי חזנא וליכא סיהרא. וכן כתב גאון, עד כאן.
במוצאי שבת מבדיל בתפלה ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכן הוא הסדר מברך על היין תחלה ואחר כך מברך על הבשמים ואחר כך מברך בורא מאורי האש ואחר כך מבדיל בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בא"י המבדיל בין קדש לחול. ומברך בורא מאורי האש, ואינו מברך ברא מאור האש, משום דבורא נמי משמע דברא, דכתיב בורא שמים ונוטיהם. ומאורי לשון רבים, שהרבה מאורות יש באור. פירש רש"י שלהבת אדומה ולבנה וירקרקת. ואני נתתי סימן זה לתלמידים שלא יטעו יבנ"ה פירוש יין בשמים נר הבדלה.
<h2>דף קג:</h2>
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. והני מילי בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון. פירוש יין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון, הוא הנקרא יין שלאחר המזון. אבל אם ברכו ברכת המזון ורוצה לשתות יין אחר כן, צריך לברך עליו, ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלאחר המזון, לא שנא חול ולא שנא שבתות וימים טובים. ונפקא לן מהא דגרסינן בערבי פסחים דמדאמר הבו נבריך אתסר למשתי בלא בורא פרי הגפן. וכן אי הוה נמלך מברך על כל כסא וכסא. ויין שבתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון, משום דזה לשתות וזה לשרות. אבל יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים, שזה לשתות וזה לשתות. ופוטר נמי יין שבתוך המזון, ואע"ג דיין שבתוך המזון לשרות ויין שלפני המזון לשתות, משום דלשתות עדיף מלשרות. כך הוא דעת הראב"ד והרב ר' משה ב"ר יהודה והרב מורינו דודי בנו. והאידנא במקומות אלו שהיין מצוי, כל ימות השנה כשבתות וימים טובים דמי. והוא שיהא אדם שהוא רגיל ביין בכל סעודתו בכל יום.
ואי גמר סעודתיה ואייתו ליה מידי למיכל, כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל, אבל אם נטל ידיו צריך שיברך תכף ברכת המזון, דקיימא לן שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה, פירוש ברכת המ[זון]. [וי"מ ברכת] המוציא תכף [לנטילת ידים] מלפני הסעודה, ובריש פרק אלו ד[ברים] גריס תכף לנטילת [ידים סעודה]. ואי גברא הוא דלא רגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, נראה דאזלינן בתר גמר דעתו מכי אסח דעתיה מלמיכל. ואי אמר הבו נבריך איתסר ליה למיכל או למשתי בלא ברכה. פירש רי"ף בלא ברכת המוציא או בורא פרי הגפן. ורש"י פירש בלא ברכת המזון. ויש לומר שאף לדברי רי"ף בנטל ידיו אין לו לאכול בהמוציא עד שיברך ברכת המזון, דתכף לנטילת ידים ברכה. ובגמרא אף אנו נאמר תכף לתלמיד חכם ברכה. במעשה ידיו. שנאמר נחשתי ויברכני י"י בגללך, וכתיב ויברך י"י את בית המצרי בגלל יוסף והלא דברים קל וחומר, ומה מצרי נתברך בגלל יוסף שנאמר ויברך י"י את בית המצרי בגלל יוסף, ישראל שכתוב בהם כי הם זרע בירך י"י על אחת כמה וכמה. ומה ישראל כך, תלמידי חכמים שכתוב בהם אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותיהם להם לבדם ניתנה הארץ, על אחת כמה וכמה.
ויין לא פטר ליה פת אפילו בתוך הסעודה מחמת הסעודה, לפי שיין גורם ברכה לעצמו, פירוש שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר פירות. ורש"י פירש גורם [ברכה] שמברכין על היין בדברים הרבה אע"פ שאינו צריך לשתייתו. ורבינו חננאל פירש ברכה לעצמו כדי לפטור כל מיני משקין, משמע מהא דפת לא פטר שאר מיני משקין. וי"ל אפילו לרבינו חננאל דהכי קאמר, כיון דיין אית ליה האי מעלה, דפטר כל מיני משקין בלא סעודה, מברך עליו. שמעינן מהא שאם שותה מים בתוך הסעודה אין צריך לברך, שהפת פוטרתה, מדאיצטריך למימר האי טעמא דגורם ברכה לעצמו, משמע אבל מים לא. ויש שאומר דבמים נמי מברך ולא פטר להו פת. וכי אמרינן שאני יין דגורם ברכה לעצמו, הכי פירושה כלומר שאכילה ושתיה שני ענינים הם, ואין זה פוטר את זה. ודעת רבינו דודי נ"ר נוטה לפירוש הראשון. ונראין דבריו, דבכמה דוכתי אמרינן שהשתיה בכלל אכילה. וכן נמי מצינו במקרא אכילה בכלל שתיה וקרויה משתה. וה"ר אשר כתב לפירוש רבינו חננאל שצריך לברך על המים, דאין פת פוטרת שום משקה. ולכאורה נראה זה מדאמרינן פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין, משמע דפת לא פטר שום משקה אלא מיני מאכל. וכן עמא דבר.
גרסינן בערבי פסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ותו גרסינן הפוחת לא יפחות משלש, המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים. אבל בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה הוא, דקיימא לן כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן, וליתה בכלל המנין. וחותם בא"י המבדיל בין קדש לחול. וכן נמי במוצאי יום טוב לחולו של מועד, אלא שאינו מברך על הבשמים ועל הנר. וכן במוצאי יום טוב לחול. ובמוצאי יום הכפורים מברך על הנר אבל לא על הבשמים. ואפילו חל יום הכפורים בשבת, משום דלא שייך למימר נשמה יתירה מפני התענית. ובמוצאי שבת ליום טוב אינו אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אלא בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, וחותם בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ואע"ג דבפתיחה אומר בין קדש לחול, היינו טעמא משום דסדר הבדלות הוא מונה. וה"ר יהונתן כתב דבין יום השביעי לששת ימי המעשה יכול לומר מהאי טעמא נמי. ולא נהיר לפי סוגית הגמרא.
<h2>דף קד:</h2>
[ברכות י"א ע"א] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. כלומר מטבע ארוך אינו רשאי לעשותו מטבע קצר וכן מטבע קצר אינו רשאי לעשותו ארוך. אבל במטבע ארוך רשאי להאריך. ועל זה נהגו הפייטנין לומר הפיוטין בברכות של קריאת שמע. ירושלמי אלו ברכות שמקצרין בהן, המברך על המצוות ועל הפירות וברכת זימון וברכה אחרונה של ברכת המזון, פירוש הטוב והמטיב.
בשחרית מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו לעסוק בדברי תורה. הערב נא י"י אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי (זרע) זרעינו ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך ישראל כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. ויש שחותמין בא"י למדני חוקיך, ובירושלמי אמרינן ואין ראוי לעשות כן לפי שאין עושין ברכה פסוק. ורש"י נתן בו טעם דכל חתימה היא בלשון הודאה שמודה להקב"ה על כחו וחסדו אבל למדני חוקיך הוא לשון בקשה ואינו מטבע ברכה. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. וברכת הערב אינה פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה לחבירתה ואע"פ שחבירתה מטבע קצר, דהכי איתא בירושלמי דתני כל הברכות פותחין בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, ומקשינן והרי הבדלה, פירוש שיש בה ברכות לפניה, ואעפ"י שהן מטבע קצר. ומשנינן שנייה היא דרבי מפזרן, כלומר שלא היה אומרה על הכוס אלא כל אחת מפני עצמה. אלמא דאי לאו משום האי טעמא דרבי מפזרן לא הוה פתח בה בברוך כיון דסמוכה לחברתה ואע"ג דהוין מטבע קצר. וכי תימא אם כן ברכת קידוש היום של שבת ויום טוב אמאי פותחת בברוך הרי סמוכה לברכת היין או הפת למאן דמקדש אריפתא. איכא למימר כיון דבהבדלה איכא דלא מבדיל אכסא והוה מפזרן, הכי נמי דהוה עביד הכי בקידושא. אי נמי היכא דלית חמרא ונהמא דמבעי ליה למיעבד הכי, ובמסכת פסח ראשון בפרק ערבי פסחים הארכנו בזה. ובירושלמי מתרץ שנייה היא שאם היה יושב ואוכל וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן וכן נמי אינו (מקדש) [מברך] אריפתא. ובשבע ברכות של חתן הארכנו במסכת כתובות. ויש מתרצים דברכת הערב אינה ברכה בפני עצמה, אלא מברכת לעסוק היא שפותחת בברוך וחותמת בברוך. וברכת אשר בחר בנו פותחת בברוך, כיון שאומרה לבדה כשקורא בתורה בצבור.
הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך מפיל חבלי שינה וכו'. וכד מתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו'. ואין פותח בה בברוך, לפי שהיא סמוכה לחברתה לברכת המפיל חבלי שינה שבירך כשנכנס לישן, וכברכת ישתבח שהיא אחר גמר פסוקי דזמרה שהיא כסמוכה לברוך שאמר, וכן ברכת אמת ויציב אין פותח בה בברוך ואע"פ שהיא מטבע ארוך שהיא כסמוכה לאהבת עולם שלפני קרית שמע, וכן ברכת יהללוך וכיוצא בהם. ויש אומרים כי ברכת אלהי נשמה היא סמוכה לברכת אשר יצר, לפי שכל אדם כשניעור משנתו צריך שיבדוק עצמו ולא ישהא נקביו, ואינו ראוי לברך שום ברכה עד שיבדוק עצמו כיון שהוא צריך לנקביו, כדאמרינן בפרק מי שמתו. וצריך אחר כן ליטול ידיו ולברך ברכת אשר יצר, שהיא נתקנה לכך, והיא מטבע ארוך ופותח בה בברוך וחותם בברוך. ולכך ברכת אלהי נשמה שמברך אחריה אינה פותחת בברוך. ואע"פ שברכת אשר יצר היא סמוכה לברכת נטילת ידים, כיון שלפעמים כל שאר היום כשנכנס לבית הכסא לבדוק עצמו לקטנים או לגדולים צריך ברכה כשבאה בפני עצמה, תקנו בה פתיחה כמו שתקנו בברכת אשר ברא ביום שמברכין אותה בבית חתנים בבית משתה כשאין שם פנים חדשות.
<h2>דף קה:</h2>
הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל הבשמים ועל הנר ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. גרסינן בפרק ערבי פסחים המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וברכה טעונה כוס, וכוס של ברכה טעון שיעור, וטעם מבדיל, והמברך צריך שיטעום, וטעמו פגמו, ואומרים שתי קדושות על כוס אחד, השלמה. וה"ר משה פסק ברכה אינה טעונה כוס בפרק ז' בהלכות ברכות. ואסור לטעום כלום עד שיבדיל. והני מילי לענין אתחולי בסעודה, אבל אם התחיל מבעוד יום אינו פוסק. והני מילי מאכילה אבל משתיה פוסק. והני מילי בדחמרא ושיכרא, אבל במיא לית לן בה, דרבנן דבי רב אשי לא קפיד אמיא. ואם טעם מבדיל. ואי לית ליה חמרא, לית ליה למטעם מידי בליליא, כי הא דאמימר אקלע לההוא אתרא לא הוה ליה חמרא לאבדולי, ואייתו ליה שכרא ולא אבדיל ובת טות ולא אבדיל. ולמחר טרחי ואייתו קמיה חמרא, ואבדיל וטעים מידי. לשנה איקלע נמי לההוא אתרא, ולא הוה להו חמרא, ואייתו ליה שיכרא ואבדיל, אמר חמר מדינה הוא, וטעים מידי. וכתב רבינו אפרים דלא מיחייב למיתב בתעניתא עד דמשכח חמרא או שיכרא, אלא היכא דלא אשכח במוצאי שבת ובת טות ולמחר טרח ולא אשכח אכיל, וכי מיתרמי ליה עד סוף יום שלישי חמרא מבדיל. אבל לא על האור, ואי לא מתרמי ליה חמרא ושיכרא צריך עיון אם מברך הבדלה בלא כוס כלל כיון דלית ליה, או נאמר דכי אמרו צריך שיבדיל על הכוס, דוקא על הכוס אתקין ונראה דאינו מברך כלל, ובתפלה סגי ליה. ותו כתבינן לעיל דעת הראב"ד אם יודע שאי אפשר לו שיהיה לו יין הלילה שאינו צריך להמתין מלטעום. ונראה לומר דעל האור ועל הבשמים מברך במוצאי שבת אע"פ שאין לו כוס, שהרי מצינו דרבי היה מפזרן. וכן נמי נראה במוצאי שבת של תשעה באב שמברכין על הנר והבשמים במוצאי שבת. ובמוצאי יום א' שהוא מוצאי התענית מבדיל על הכוס ואין מברך על בשמים ונר.
<h2>דף קו.</h2>
מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. וכן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. כתב הראב"ד שמפני צורך שעה, היא שמותר. וכן נראה. ואע"פ שהבדיל אינו מותר במלאכה עד הלילה. ודוקא בפלג המנחה אחרון, אי סבירא ליה דתפלת המנחה עד פלג המנחה ותו לא. ומכי שלים זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת ערבית. וצריך שיבדל ממלאכה כיון דליכא טעותא. אבל אם נתקשרו השמים בעבים (ונתפלל) [והתפלל] ערבית ואחר כך זרחה חמה, כיון שתפלתו בטעות היתה, מותר במלאכה לא שנא יחיד ולא [שנא] צבור. אלא שביחיד חוזר ומתפלל, וצבור הואיל והתפללו התפללו ואין חוזרין ומתפללין. ודוקא תפלה אבל ק"ש עד צאת הכוכבים אם הוא ביחיד. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, כיון דלצורך שעה הוא לית לן בה, כיון דתפלת ערבית רשות. השלמה. ופרק קמא ביארנו עוד.
[ברכות מ"ז ע"א] שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. וכד בצע מבעי ליה למבצע מהיכא דבשיל שפיר. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. פירשו בירושלמי שאם היה כל אחד ואחד אוכל מככרו רשאין לטעום קודם הבוצע. השלמה. וכן בכוס של ברכה אם היה כל אחד כוסו בידו, וכן בהמוציא אם נתנו לו חלקו מן הפת שבירך עליו. ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי העונין או רוב העונין, שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה.
<h2>דף קו:</h2>
מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. פירש רש"י דהאי כוס של קידוש היום הוא. ואע"פ שנטל ידיו יכול לקדש על היין, דבחביבותא תליא מילתא, וכן כתבנו בפרק ערבי פסחים.
<h2>דף קט:</h2>
אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות, כוס שני דתניא השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. והאידנא דלא קפדינן אהא, משום דהכי אוקמינן בערבי פסחים [ק"י ע"ב] דלמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. ותימה הוא על הרי"ף שהשמיט זה.
<h2>דף קיד.</h2>
אלו דברים בסעודה, מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר. והוא הדין אי מקדש על הפת. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וצריך לבאר לפי טעם זה היאך מברכין ברכת המזון תחלה והדר בורא פרי הגפן, יברכו על היין [תחלה] שהוא תדיר. ויש לומר [משום] דאיכא דוכתי טובא שאין היין מצוי שם לרב, [לכך] ברכת המזון היא תדירה ועיקר. ועוד שברכת המזון גורמת [לברכת] היין שתיאמר עכשיו, אבל היין אינו גורם לברכת המזון, דאפילו אין לו יין חייב לברך ברכת המזון.
